הנה קערת תולעים. אנא התיישב בנחת, הכן את עצמך ואני אנסה לסדר אותן לערימות עדינות מבלי לשבור ולשבור את התולעים או לפרוע אותן. זהו נושא מורכב ומושחז, שדורש חשיבה זהירה וסבלנות כדי להבין את המורכבות והניואנסים שלו.

במקום שבו אני נמצא, אני מקיים מערכת יחסים מונוגמית, כלומר שאנחנו יחד בלבד, אך עם הבדל משמעותי: שני בני הזוג מרגישים תאווה ומחשבות על אחרים, אך מנסים לנהוג באחריות ולא לבצע מעשים המעוררים בעיות. זה מצביע על כך שאנו מכבדים את ההתחייבות שלנו ומבינים שהתאהבות ורעיון של משיכה חיצונית אינם בהכרח סותרים את הקשר שלנו, אלא חלק מהחוויה האנושית הכוללת.

כאשר אני מספר על זה לאנשים, פעמים רבות הם מופתעים, וחלק מהם מנסים לשכנע שאולי כדאי לנו לפתוח את הקשר, או ששיטה זו היא לא בריאה ושהחברה כיום צריכה להיות יותר פתוחה ופורייה מבחינת כל סוגי האהבה והיחסים. למשל, הם מצביעים על כך שפתיחות כזו תאפשר שפע של חוויות מסוגים שונים עם אנשים שונים, וכך גם ייחשבו יותר טבעיים ואנושיים. אני שומע לעיתים קרובות שהעולם מלא באהבה, ושהדבר הטבעי הוא לחלוק אהבות מסוגים שונים עם אנשים רבים.

עם זאת, ניסה ליישם את זה בעצמי והסתבר שזה לא עובד עבורי. התחושות שאני חווה הן של קנאה, כעס, עצבנות ודאגות. אני מרגיש חסר ערך ומתוסכל. המוח הרציונלי שלי מנסה לשכנע אותי שהשותף שלי יכול להיות עם אחרים מבלי שזה משפיע על אהבתו כלפי, ושאם הוא הולך לבלות ערב עם מישהי שימשוך אותו, זה לא מוריד מערכה או מעומק הקשר שלנו. אבל, באופן תיאורטי, המוח הלא-רציונלי מציק ומפריע, כמו דמות כמו יאגו, המפעילה קולות של זעם וחרטה, ומשבש את ההנאה של כולנו.

יחסים לא מונוגמיים הם נפלאים לחלק מהאנשים

בהצהרה הזאת, אני מכיר בחוסר יכולתי לנהל יחסים לא מונוגמיים באופן מוצלח, ולכן לא אנסה להכריע לגבי דרכי עשייה של אחרים. במקום זאת, אציג בפניכם בלוגים של אנשים שמבינים את הנושא טוב יותר ויכולים לספק תובנות והבנות עמוקות שמבוססות על ניסיון אישי ומחקר. למשל, בלוגים של אנשים שמדברים על חוויותיהם במסגרת יחסים פתוחים, רב-זמניים או פוליאמוריים, ומפרטים כיצד הם מנווטים במרחב זה בצורה שמוסיפה להם אושר ושלווה.

אחת הכותבות, שרבים מכירים בשיטתה המגוונת, כתבה בפוסט ארוך על חוויותיה, והאיר על טעויות שהיו לה בהתחלה ועל ההבנות שצברה עם הזמן. בלוג מפורח של קבוצת פנטזיות רומנטיות ומערכת יחסים פתוחה מפרסם סיפורים מרגשים ומעוררי השראה, שמראים שאפשר לחיות באיזון, באהבה ובכבוד לאחרים גם כשיש פתיחות מלאה לחוויות חדשות ומגוונות.

יחסים לא מונוגמיים, בין אם הם פתוחים באופן קליל, פוליאמוריים או בכל שם אחר שיבחרו, יכולים להיות חוויות מרתקות ומעשירות. אך לצערנו, אנשים שנכנסים לתוך מערכות יחסים כאלה סובלים לעיתים מתגובות שליליות, ביקורת ושיפוטי החברה המסורתית. הם נלחמים בטענות שחלק מהן קיצוניות ולא מבוססות, שמרבות להציג את הסוג הזה של יחסים כלא טבעי, פרימיטיבי או חיצוני לנורמות התרבותיות.

רבים מהאנשים האלה נאלצים להילחם על זכותם לבחור במודע ובביטחון באורח חייהם, לעיתים תוך שהם מתמודדים עם שיפוט חברתי, ולפעמים אף עם דעות קדומות וסטיגמות שמנסות לקטלג את ההתנהגות שלהם כלא תקינה או לא מוסרית.

האם המונוגמיה אינה טבעית?

לפני זמן מה פגשתי בלוג שטען שהמונוגמיה אינה טבעית, שטענה המבוססת על היבטים אבולוציוניים. הבלוגר טענה שהיחסים המונוגמיים לא היו ההרגל הטבעי של האדם עד לפני כעשרת אלפים שנה, והסבירה שהסיבה לכך היא שבראייה אבולוציונית, שיטתה של הטבע היא לגוון את הגנים וליצור רבגוניות, כדי להבטיח את שארית המין האנושי. כלומר, מן הבחינה האבולוציונית, המגמה הייתה ליחסים סיריאליים ארוכים אך לא לנישואים שנמשכים לאורך כל החיים.

היא עוד טענה כי מחקרים מראים שבטבע, מערכות יחסים אורך חיים, שבנויו על פרטנר יחיד, הם נדירים ביותר – אפילו בין חיות שנחשבו כמונוגמיות לאורך זמן, כמו ציפורים מסוימות או דובי פנדה. טענה זו מעוררת תגובות מעורבות ו(figsize) שכוללות חשיפה של הבעייתיות בשימוש בתובנות אבולוציוניות כדי להסביר את המורכבויות של התנהגות אנושית מוסרית ותרבותית. נקודה זו מדגימה עד כמה קל לטעות ולהסיק מסקנות מופרכות, שמבוססות על פרשנויות מאולצות של מדעי הטבע.

הקישור בין אבולוציה למוסר, לאהבה או ליחסים זוגיים הוא מורכב ורב-גוונים. בעוד שהגנטיקה וההיסטוריה האבולוציונית משפיעות על התנהגותנו, אין פירוש הדבר שאנו מוגבלים לגבולות שנקבעו על ידי היסטוריה זו בלבד. אנו חיים בעולם תרבותי, חברתי ורגשי המאפשר לנו לבחור בנסיבות רבות את הדרך שבה ננהל את חיינו, גם בניגוד לנטיות הטבעיות המוצגות על ידי ההיסטוריה האבולוציונית.

המונוגמיה כיחס תאוותני וקנאי

ומה לגבי הטענה שהמונוגמיה היא מצב קנאי ומוגבל, שמונע חופש ואושר? שאלה זו עולה כאשר מנסים להפריך את הטענה שהמונוגמיה היא טבעית, ומנסים להבין כיצד היא מתקשרת לערכים של פרידה, אמון וכיבוד הדדי. לדוגמה, קיבלתי הערה מבן שיח שהבהיר שכדי שהתנהגות תהא הוגנת, היא צריכה להיות מבוססת על אמון וכבוד לנורמות ההסכמה ההדדית. אם אדם בוגד או מפר את ההסכמה, זה מערער את הבסיס של מערכת יחסים תקינה. יותר מכך, מונוגמיה פשוטה ומתפרשת כהגדרה של נאמנות תחת הסכמה, ולפיכך, הפרה שלה היא תרגול של חוסר כבוד וערכים בסיסיים.

אך קיימת שאלה: האם דרישה של נאמנות מוחלטת היא הוגנת או מציאותית? האם בהבדל קטן, כמו כניעה ליצר, מעבר חוף או חיבוק בסביבה ציבורית, יש כדי לכסות על הקשיים והאתגרים של שמירת נאמנויות מוחלטות? יש הגורסים כי הטבע האנושי כולל תהליכי חיפושים אחרי חוויות וגדילה, והקפדה על יחסים מונוגמיים קפדניים יוצרת לא פעם אווירה של שליטה, קנאה ומתח פסיכולוגי שנמשכים לאורך זמן.

באופן מעשי, חלק חשוב משמירת מערכת יחסים בריאה הוא תקשורת פתוחה, הבנה ויכולת מיקוח, שבה שני בני הזוג מסכימים מראש על הגבולות והחוקים בהקשר ליחסים חיצוניים. כך, ניתן לנהל מערכת יחסים המכבדת פרספקטיבות וכוחות שונים, תוך שמירה על תחושת ביטחון ואמון.

האם מונוגמיה היא רכושנות ואכזרית?

במידה ואיננו מקבלים את ההנחות שהמונוגמיה אינה טבעית, נשאל את עצמנו: האם יחסים מונוגמיים אכן כוללים רכושנות או אכזריות? למשל, התבוננות במערכות יחסים שבהן חוקים נוקשים מדביקים קנאה ולחץ על בן הזוג, מובילה להבנה שזה עלול להפוך ליחס פוגעני ומגביל. לעיתים, אדם שמבקש מהמונוגמיה להקדים את רצונותיו של האחר או לדרוש הסכמה בלתי מתפשרת יכול להיקלע לתבניות פטריארכליות וקנאה אוטוריטרית, שמזינות חוסר ביטחון וקושי אמיתי.

מצד שני, במערכות יחסים חדשות ומבוססות, יש מקום ליצירת גבולות, הסכמות והבנות משותפות. תהליך זה דורש הוגנות, כבוד ושיח פתוח, שבו כל אחד מרגיש שמור ומכבד. כך, גם אם יש חוקים או גבולות, הם נבנים מתוך הסכמה והבנה הדדית, והם אינם מונעים חופש, אלא מונעים פגיעות ופגיעה באמון.