״היום אל תתכנן שום דבר,״ אמרתי כשנכנסת. הנחת את המפתחות בקערה שבכניסה והסתכלת עליי בחשד משועשע. בדרך כלל המשפט הזה מגיע אצלי רגע לפני רשימה של דברים שצריך להספיק. הפעם הרשימה נשארה במגירה.

הכרנו מספיק שנים כדי לדעת איך ערב רגיל שלנו נראה. אחד מכין משהו לאכול, השני שואל איך עבר היום, ובאיזשהו שלב שנינו נזכרים בהודעה שעוד לא ענינו עליה. אחר כך כבר מאוחר. לא היה בזה משהו רע במיוחד, אבל באותו ערב רציתי להיות איתך בלי להציץ בשעון.

״אפילו לא להזמין אוכל?״ שאלת.

״אוכל כן. תוכנית עבודה לא.״

חייכת והוצאת את הטלפון. הזמנו מהמסעדה ששנינו אוהבים, בלי הדיון הקבוע שבו אנחנו עוברים על חצי מהתפריט ובסוף בוחרים אותו דבר. אחר כך הפכתי את הטלפון שלי על השידה. ראיתי אותך מסתכל עליו, ואז מניח לידו גם את שלך.

לא צריך לנחש הכול

יצאנו למרפסת עם שתי כוסות מים. על המעקה נשענה עציצת הנענע שקנינו בהתלהבות ושכחנו להשקות לסירוגין. סובבת אותה מעט לכיוון האור, כאילו אפשר עוד להציל את המצב בתנועה מדויקת אחת.

״חשבתי שאת רוצה שאני פשוט אשב,״ אמרת כשתפסת אותי מסתכלת.

״אני רוצה שתעשה מה שמתחשק לך. אני רק מנסה להפסיק לנהל את כל הערב.״

התיישבת לידי על הספסל. לא שאלת מיד מה קרה, ועל זה הייתי אסירת תודה. לפעמים עצם השאלה גורמת לי להמציא הסבר מסודר לתחושה שעוד אין לה שם. נשארנו שם כמה דקות, עם רעש של אוטובוס מהרחוב וריח של בישול מאחת הדירות.

אחר כך סיפרת לי על טעות קטנה שעשית בעבודה. לא אסון, אפילו לא סיפור מרשים במיוחד. מישהו שלח קובץ לא נכון, אתה ענית ברצינות גמורה, ורק אחרי שלוש הודעות הבנת שאתם מדברים על שני דברים שונים. צחקתי באמצע המשפט שלך. ניסית להישאר רציני, וזה רק החמיר את המצב.

התגעגעתי לצחוק הזה שלך. לא מפני שנעלם, אלא מפני שבזמן האחרון שמעתי אותו בעיקר מחדר אחר, כשמשהו בטלפון הצחיק אותך. עכשיו ישבת לידי, ניסית לסיים את הסיפור ולא הצלחת.

הפתעה קטנה באמצע השגרה

כשנרגעת, שאלת מה בכל זאת רציתי לעשות הערב.

״עוד לא החלטתי,״ עניתי.

הרמת גבה. ״את?״

הייתה לך סיבה להיות מופתע. אני זו שבודקת מראש איפה חונים ומה שעות הפתיחה. גם לערב פנוי אני מצליחה להכין חלופות. הפעם רציתי לגלות מה יקרה אם לא אמלא כל רגע לפני שהגענו אליו.

לקחת את ידי ושאלת אם נעים לי לשבת בחוץ או שכבר קר. אמרתי שעוד קצת. זאת הייתה שאלה פשוטה, והתשובה הייתה פשוטה, והיה משהו נעים בכך שלא היינו צריכים לנחש זה את זו.

כמובן, בדיוק אז השליח התקשר.

קמת לפתוח, ואני פניתי למטבח להביא צלחות. כשחזרת עם השקית, מצאת אותי מנסה לחלץ שתי מפיות שנתקעו במגירה העמוסה. בלי לומר דבר החזקת את המגירה מהצד, ואני משכתי. היא נפתחה בבת אחת וכמעט הפלתי עלינו חבילת נרות יום הולדת.

״ערב מאוד ספונטני,״ אמרת, ואספת נר כחול מהרצפה.

״עד עכשיו אתה מסתדר יפה.״

אכלנו בסלון, עם הצלחות על הברכיים. סיפרת את סוף הסיפור מהעבודה, הפעם בלי הפרעות. אחר כך שאלת על היום שלי, וסיפרתי גם את החלק שבדרך כלל אני מקצרת ל״היה בסדר״. לא הצעת פתרון מיד. שאלת אם אני רוצה לשמוע מה אתה חושב, ואמרתי שעוד מעט.

כשסיימנו, נשענתי עליך. העברת יד סביב כתפיי ונשארנו כך, בין קופסאות האוכל הריקות, בלי לבחור משהו לראות. אחרי זמן מה שאלת אם זה הערב שהיה לי בראש.

״לא בדיוק,״ אמרתי. ״אבל אני רוצה עוד קצת ממנו.״

הבטת בכיור שבמטבח וחזרת להביט בי. ״הכלים יכולים לחכות.״

הפעם לא התווכחתי.