גלגל את הבקבוק – כמה נשיקות זה מספיק?
היא אומרת לי: “אני יודעת שאני נשואה, אבל עדיין לא שכבתי עם מספיק אנשים”.
שאלתי אותה: “כמה אנשים את כבר ניסית להתחבק איתם?”
היא עונה: “עשר”.
ואז שאלתי: “ומה נחשב ל’מספיק’?”
היא מהרהרת קצת ואז מסבירה: “עוד אחד אחד”.
המשחק של סיבוב הבקבוק
זה היה לפני אלפיים, בזמן שהחברה שלי וחבר’ה אחרים שותים סיגר עם תערובת של חשיש מפלסטיק. אני מעביר בקבוק זול של סיידר לבן לבחורה שממני, והיא מחליטה להתחיל במשחק סיבוב הבקבוק.
אנחנו מייד צועקים ביחד: “לא בא לי לשחק!”. אך למרות זאת, אנחנו ממשיכים, כי כמו שכל אחד מאיתנו מרגיש, אנחנו בעצם מאוד רוצים. המשחק הוא כמו סוג של משחקי חיבה מוסווים, שבו אנחנו מנסים לחשוף מי הכי מעוניין במאמץ הראשוני, לגעת, לחשוף בגבול הטעם והמרחק, בזמן שהכל נעשה באופן סתמי אך מנסה לתחם את הגבול.
במהלך המשחק, חברי הקבוצה מבצעים חיבוקים ונשיקות – חלק חמים, חשופים ומלאי תשוקה, אחרים יותר עדינים ומעט נבוכים, כמו שדמות בין חברים שמנסות לבדוק את הגבולות.
יש את ג’יימס שנושק בשפתיים מלאות, עם הטרפת של תנועות חפוזות ומעט חוסר נוחות שנראה כמו ניסיון להחזיק את השפם. איתו יש את אשלי שמנסה להיות עדינה יותר, עם חפיפות שפתיים עדינות וידיים שמרחפות מעל הישבן שלך, מרגישות מתוחות אך נושקות בנמיכות.
וול הוא בעל שתי שיטות: כשהוא בהכרח צלול, הוא שוקל תנועות מהירות ומלאות ביטחון, תוך ניסיון לשכנע אותך בנחמדות, ואם הוא משתכר, הוא מתנהג כאילו הוא שף בלבוש רומנטי ומנסה לנהל רומן מתמשך, אך בפועל הוא רק מנסה לפלרטט בלי להיות בטוח בעצמו להפתיע אותך במשהו חמור יותר.
דאז הוא מהיר מאוד, ג’ארת’ מאוד מלוכלך, ואף אחד לא מסתכל פעמיים אם לא תיתן לו סיבות. ובכל זאת, למרות הכל, כולם חלק מהמשחק החברתי הזה, שמעודד אותנו להיות פתוחים ולבטא את הרצונות שלנו באופן בלתי מפוקח.
אני לעולם לא
בהמשך הדרך, כשהאנשים באוניברסיטה ניהלו חיי רווקות, הדברים נעשו יותר מורכבים. אם אתה רוצה לנסות לקלף מישהו או להצליח בעניין המיני, זה כבר לא מספיק לנסות רק לרמוז – אתה צריך ליזום, לשכנע ולהצליח למשוך תשומת לב על ידי הצגת יכולות מסוימות. אפשר להתקרב דרך שתיית משקאות יחד, לצחוק על בדיחות, ולנסות להוכיח שהחדר שלך טוב יותר מזה של האחרים, או להזמין אותו למסיבת יום רביעי בערב. כך, הרמיזה לקוד ההסכמה המרומזת היא דרך לפתח את הקולב הראשון של הייחודיות וההזדמנות.
כשאתה קצת יותר מבוגר, אתה יוצא לדייטים – אוכל ארוחת ערב יחד, שותה בירה ומדבר על פוליטיקה במיומנות כביכול. במחשבות שלך כבר מרחף העניין של הלך הרוח במיטה, האם היא תחשוב שאני קלילה מדי? האם היא תתקשר מחר? האם היא תהיה החברתי שלי באופן רשמי?
ואחרי זה? אתה מבין איך זה באמת עובד: עם חיוך ומבט חייכני, בלי לשתות אלכוהול. הסודות המסתוריים והקסומים שדרכם לא הצלחת לפצח לפני שנים עשר, לפתע נהיים ברורים אך גם מאכזבים – כמו קוסם עלוב שמסביר תרגיל זול.
אתה לוחש, אתה שואל, אתה נוגע – פשוט מאוד. זה הכל.
ומביט על הזוגות שמתנהגים בהכי במטווח של ביישנות, כשהם מחייכים ומחבקים זה את זה על חטיפת נגיסה בנצ’וס משותפים, או על הסטודנטים שמנסים לשתות יותר מכולם כאילו זה יגרום לתוצאה המינית לקרות בקלות רבה יותר מאשר פשוט לבקש. אתה עובר בפארק, דוחף עגלות של תינוקות, מחזיק בכלבים על רצועות, ומתלונן על הצעירים ששותים בירה זולה מתוך פחיות. התמימות שלהם נראית כמו כיף גדול, אז אנחנו מתעלמים ומחניקים את הרצון שלנו באמת – הלוואי והייתי עדיין יכול לעשות את זה.
כשחברתך הנשואה אומרת שהיא רוצה עוד נשיקה אחת שתהיה כמו תוספת ל-10 הקודמות, היא לא מתכוונת שתשעה או עשרה נוספים יספיקו, אלא שמספרים – ככל שיהיו – לעולם לא יהוו את שיא הרצון שלה. אהבה, חום ויחסי מין טעימים ומספקים, אך הם לא יכולים לעולם למצוא מענה להבטחה של עוד נשיקה אחת – שתמיד תוביל ליותר טעם, יותר אושר ויותר רגשות אמיתיים.
אני רוצה עוד דייט. עוד פעם אחת של חווית סקס מרתקת עם מישהו שאינו יודע בדיוק כיצד לעשות זאת, עוד ניסיון של פלרטוט, עוד נשיקה מבולגנת שבה הכל נראה כאילו זה יכול להיגמר באומץ ובכיף.
עוד סיבוב של סיבוב הבקבוק.
