כמה אנשים צריך לנשק כדי להרגיש שלא החמצנו משהו? השאלה נשמעת כאילו אפשר לענות עליה במספר. עשרה, עשרים, אולי עוד אחד. אבל כשאישה נשואה אומרת שהייתה רוצה להתנסות עם עוד מישהו, לא בטוח שהיא סופרת בני זוג. יכול להיות שהיא מתגעגעת לרגע שבו אדם חדש עדיין היה תעלומה, והיא עצמה עוד לא ידעה איך תתנהג לידו.

לשאלה מה ייחשב מבחינתה למספיק, התשובה יכולה להיות פשוטה להפליא — עוד אחד. לא רשימה ארוכה ולא יעד מוגדר. רק עוד הזדמנות להרגיש את מה שקורה רגע לפני נשיקה ראשונה, כשעוד אין סיפור משותף ואפשר לדמיין כמעט הכול.

כשהבקבוק החליט במקומנו

במפגש חברים בתחילת שנות הבגרות, משחק סובב את הבקבוק יכול היה לחסוך מבוכה שלמה. מניחים בקבוק במרכז המעגל, מסובבים, ומעמידים פנים שהתוצאה מקרית לגמרי. מישהו מוחה שזה משחק מטופש, מישהי צוחקת שאין סיכוי שתשתתף, ובכל זאת כולם נשארים לשבת. לפעמים המבוכה הייתה חלק מהמשיכה.

הבקבוק סיפק תירוץ. במקום לומר למישהו שרוצים לנשק אותו, אפשר היה להאשים את המשחק. הוא נתן לרצון מסגרת חברתית, עם כללים שקל יותר לדבר עליהם מאשר על המשיכה עצמה. מי שמצא חן בעינינו נעשה לרגע אפשרות ממשית, בלי שנצטרך להסתכן בהצהרה ישירה מול כולם.

גם הנשיקות עצמן לא היו דומות זו לזו. אחת מהוססת וקצרה, אחרת נלהבת מדי, שלישית מלווה בצחוק שלא מצליח להיפסק. היו מי שניגשו בביטחון והיו מי שלא ידעו מה לעשות עם הידיים. דווקא חוסר התיאום הזה יכול להישאר בזיכרון: שני אנשים מנסים להבין זה את זה בזמן אמת, בלי היכרות מוקדמת ובלי הרגלים משותפים.

עם זאת, נוסטלגיה לא צריכה לטשטש את הלחץ שהיה לפעמים חלק ממשחקים כאלה. סיבוב בקבוק אינו הסכמה, וצחוק נבוך אינו בהכרח רצון. גם בין מבוגרים, כל משתתף ומשתתפת צריכים להיות חופשיים לסרב או לפרוש בלי שכנועים ובלי לעג. כשהבחירה נשארת אמיתית, אפשר לשחק; כשהקבוצה מחליטה במקום האדם, המשחק כבר אינו תמים כל כך.

אחר כך לומדים לפלרטט בלי אביזרים

בהמשך הבקבוק נעלם, אבל הרצון לקבל סימן ברור נשאר. בשנות הלימודים הוא עשוי להסתתר בהזמנה למסיבה, בשיחה שנמשכת אחרי שכולם הלכו או בהצעה לשתות משהו יחד. אנחנו לומדים לזהות עניין, ובאותה נשימה מגלים כמה קל לפרש בנימוס כהתלהבות או לפספס הזמנה אמיתית מתוך חשש לטעות.

גם בדייט מסודר לא תמיד נעשה פשוט יותר. יושבים מול אדם שמוצא חן בעינינו, מדברים על עבודה, מוזיקה ופוליטיקה, ובמקביל מתנהלת בראש שיחה אחרת לגמרי. האם המשיכה הדדית? האם מוקדם מדי להתקרב? האם תהיה פגישה נוספת? לפעמים כל כך עסוקים בבדיקה של כל סימן, עד שכמעט לא מקשיבים למה שנאמר.

עם הניסיון יכולה להגיע הקלה. לא חייבים להפוך כל מפגש לחידת רמזים, ואלכוהול אינו תחליף לבהירות. אפשר לומר שנעים לנו, להציע להיפגש שוב, או לשאול אם מתאים להתנשק. הישירות הזאת אינה מבטיחה תשובה חיובית, אבל היא משאירה פחות מקום לניחושים ומאפשרת לצד השני לבחור.

אלא שלבהירות יש לפעמים גם מחיר רגשי קטן. מה שנראה פעם כמו סוד שרק אחרים מבינים מתגלה כתקשורת בין שני אנשים: מישהו מתעניין, מישהו נענה, ולעיתים לא. זה נעים ופשוט יותר, ובכל זאת אפשר להתגעגע לימים שבהם כל מבט במסיבה נראה כמו התחלה של עלילה שלמה.

לא תמיד רוצים עוד אדם, לפעמים רוצים עוד התחלה

מכאן אפשר לחזור לאותה בקשה לעוד נשיקה. האם חסר אדם מסוים, או שחסרה התחושה שהכול עדיין פתוח? אלה אינם בהכרח אותו דבר. קשר חדש מביא איתו מידע שלא היה קודם: איך האחר צוחק מקרוב, איך הוא מתקרב, ומה מתעורר בנו לידו. בקשר ממושך חלק מהדברים האלה כבר מוכרים, וזה בדיוק מקור הנוחות — וגם מה שעשוי לעורר געגוע להפתעה.

הגעגוע אינו מוכיח שהזוגיות ריקה או שהבחירה בה הייתה טעות. אפשר לאהוב אדם, לרצות להישאר איתו, ובכל זאת לחשוב על חיים שלא חיינו. גם ההפך אפשרי: לפעמים הכמיהה לחדש מצביעה על צורך ממשי שלא מקבל מקום בקשר. אין תשובה אחת שאפשר להסיק מעצם קיומה של המשיכה.

מספר בני הזוג הקודמים לא פותר את השאלה הזאת. אם מה שמחפשים הוא התרגשות של התחלה, גם חוויה נוספת תהפוך בסופו של דבר לזיכרון. לכן, לפני ששואלים כמה עוד צריך, מועיל לשאול מה בדיוק רוצים להרגיש: נחשקים, חופשיים, מופתעים, אמיצים יותר? ככל שהרצון ברור יותר, קל יותר לחשוב איך להתייחס אליו.

מה עושים עם הרצון לעוד

מחשבה אינה החלטה, ופנטזיה אינה הוראה לפעולה. בתוך זוגיות יש גם אדם נוסף, הסכמות וגבולות. מי שרוצה לדבר על סקרנות או על חוסר יכול להתחיל בתיאור התחושה, בלי להפוך אותה לדרישה: חסר לי חיזור, אני מתגעגעת לספונטניות, הייתי רוצה שניזום יותר. זו שיחה אחרת לגמרי מהודעה שעוד מישהו אמור לפתור את הבעיה.

לא כל געגוע דורש שינוי בחיים, ולא כל רצון אפשר לספק בתוך הקשר הקיים. אבל אפשר להכיר בכך שמשיכה לחדש והערכה למוכר עשויות להתקיים יחד. לא חייבים לבטל אחת מהן כדי לקחת את האחרת ברצינות.

אולי משום כך אין מספר מוסכם של נשיקות שאחריו מרגישים שמיצינו. מה שחסר לפעמים אינו עוד שם ברשימה, אלא אותו רגע קצר של אפשרות: לפני שיודעים איך הנשיקה תהיה, לפני שמכירים את התשובה. אפשר להתגעגע לרגע הזה גם בלי לסובב שוב את הבקבוק.