האתגר הגדול שבשימוש במילים כדי להתפרנס הוא שהן כל כך קטנות ביחס למה שהן מנסות לתאר. כשמדובר בדברים רחבים או מאוד אישיים, המילים מרגישות לעיתים חסרות עוצמה. למשל, תיאור מין הוא יחסית פשוט, כי הוא חוויה מאוד אישית ועמוקה. המילים שנבחר, כמו ‘פין’, יכולות להיראות קטנות וחסרות משמעות במבט ראשון, אך כאשר מחברים אותן למשפט פשוט כמו ‘ירקתי על הפין שלו’, הן מקבלות משמעות וכוח שונים לחלוטין. מבחינתי, מין הוא חוויה טבעית ופשוטה לתיאור יחסית, כי היא מובנת ומיידית.

לעומת זאת, באהבה מדובר במשהו קוגניטיבי ורגשי מורכב הרבה יותר. אמנם אני מתנגד לקיטש מיותר ולרגש מוקצן, אבל יש ערך במילות חן כמו ‘הרוח מתחת לכנפיי’ או ‘סוכר עבור הקפה שלי’, שמנסות לגעת בהיבטים הרגשיים העמוקים של חוויה של אהבה. היכולת לתאר את ההתרגשות והתשוקה, את התחושה שהלב מתרחב, השיער סומר, והקול מפותל מרוב רגש – היא מוגבלת מאוד, והמשפטים האלה מהווים רק ניסיון חלקי לתאר את הרגעים המטלטלים של אובדן שליטה, הקרבה, והתאהבות טוטאלית שבאה יחד עם ההרגשה שמסוגלים להיוותר פגיעים עד הקצה.

קשר בין מין לחרדה

במציאות, המצב שלי יכול להרתיע ולהכביד מאוד. לדוגמה, בשעה ארבע אחר הצהריים אני מרגיש רעד של לחץ ופאניקה, בזמן שהשעה חמש עומדת בפתח והנה פרקטיקה חדשה שמסתיימת רק בעוד יומיים. לפעמים, אני מרגיש שהעבודה שחלפה עליי היא קצה הקרחון של סערה שלמה שמתחילה לנהל אותי, והדמיון שלי מתחיל להפעיל את כל המחשבות הפחות נעימות: ‘הכל עומד להתפרק, אני אכשל, הכל אבוד.’ סרקזם וצחוק מתגלגלים מפיו של ה’קול’ שבמוחי, שמכין אותי ללבוש של תחושת חוסר אונים וייאוש.

במהלך העבודה והלחץ, אני מנסה להתעלם מהעומס על ידי התרכזות, אך תמיד זה מגביל אותי ומקשה על ההמשך. במקום לטפל במשהו באופן ישיר, המוח שלי מייצר קולות של דחייה והאשמה עצמית: ‘אל תעזור לי. כל עזרה תערה לי זמן, ואני כבר חסר זמן. הזמן שתקח לעזור לי יגרום לי לאבד את כל מה שאני צריך לעשות, ויום אחד, אמות ושום דבר לא יציל אותי.’

למרות שכאשר זה קורה עם אמי זה מובן ומוכר, כאשר מדובר בשירות לקוחות של אמזון או משימות דומות, המצוקה הופכת למביכה ומורכבת יותר. המציאות היא שכשאני במצב כזה, אני חשה כאילו אני נמצאת בתוך סופה רגשית, שמקשה עלי לקרוא הודעות, מיילים או ציוצים מבלי להרגיש בחילה הולכת ומתחזקת, כי בכל רגע אני חוששת שאומר את הדבר הלא נכון או שארגיש מנותקת ובלתי מובנת.

הפחד הזה בלתי נתפס ועמוק, ולא ניתן פשוט לשכוח אותו או להעלים אותו באמצעות עצות מסביבי. הוא שוכן בתודעה, צף ועולה מחדש, מוגבר לעיתים כשהלחץ גדל. עם זאת, יש רגעים שבהם אני מצליחה לצמצם אותו, כאשר מישהו קרוב אלי, כמו בן זוגי, מגיע הביתה וראה אותי מחוללת ומבולבלת. במקום לנסות לנתב את ההתרגשות או לייעץ, הוא פשוט מחבק ומחזיק אותי, מניח לי לירוק את כל המתח והעומס על כתפו, ונותן לי רגע של שקט.

הרגעים האלה מאפשרים לפרוק חלק מהלחץ הלא ראוי, ולפעמים גם לספק את הצורך הפיזי והרגשי הקרוב – מין מרגיע, מפגש של עונג ופריקה שמביא לאיזון ולתחושת שלווה. באותם רגעים, תחושת האובדן של המתח מפצה על ההתרגשות של העבודה והלחצים, ומאפשרת לי להזכיר לעצמי שהרצון המיני הוא חלק ממהותי, לא מעבר לצורך בסיסי כמו אוכל או תנאים כלכליים בסיסיים לשרוד.

המילים במקום זה מדמות גיבור שמן, חמים ויציב, שמבצע תפקיד מעבר למילים. הוא לא מנסה ל’לתקן’ אותי או ‘להציל’, אלא פשוט קיים. הוא נמצא שם, יציב וסבלני, מוכן בכל רגע להפוך את הרגע למותך באופן שבו אני הכי זקוקה. וזה ההבדל המרכזי: אני לא צריכה אותו כדי לתקן אותי, אלא רוצה אותו, באותה מידה כמו שאני רוצה לחם ומזומן – חסרי אותו, הייתי ממשיכה להתמודד עם הפאניקה לבד.

ואומנם מילים נכשלות לנסח את החוויה של אהבה ושקט במקביל ללחץ ומתח, הן גם חסרות יכולת לתאר את ההתרגשות העזה, את הרצון המוחלט שבמהימנות ובאהבה עצמה. היכולת לתאר את ההרגשה הסוחפת את כולו של מגע טונתי, את הרצון שאדם אחר יהיה שם, היא מוגבלת מאוד, והן לא מצליחות להכיל את העומק האמיתי של מה שאני מרגישה. היכולת שלו לא לתקן, אלא להיות – מייצרת בשבילי את ההבדל בין צורך לבין רצון. הפשטות הזו, של פשוט להיות, היא שהופכת את ההכרה הזאת למעצימה ועמוקה יותר מכל מונח או תיאור.

העיקרון הזה קיים גם בהבנה שהחיים שלי היו ממשיכים גם בלי נוכחותו, והפאניקה הייתה שורדת גם בלעדיו; היא באה והולכת, שוטפת אותי ולפעמים עוקבת אחריי, וכל מחשבה היא ניסיון לנהל אותה, להבין מתי תבוא שוב. הזמנים האלה הם חלק בלתי נפרד מקיומי, והדבר היחיד שיכול לשנות אותם זה ההבנה הפנימית שאני לא לבד, ושהשקט והביטחון נמצאים בתוכי — גם כשאני מרגישה שזו משימה בלתי אפשרית.