בגרסה הבריטית של ״המתמחה״, The Apprentice, המגדר הוא חלק מהפורמט: חלוקה התחלתית לקבוצות של גברים ונשים, השוואות ביניהן ולעיתים גם אמירות סטריאוטיפיות. אבל בין האופן שבו התוכנית מציגה את המתמודדים לבין השאלה מי מקבל הזדמנות להוביל, מי נדרש להתגונן ומי מפוטר, יש כמה הבדלים שכדאי לבדוק.

ספירה המתייחסת לתשע העונות הראשונות מציעה תמונה מורכבת יותר מתשובה פשוטה של כן או לא. מספר הזכיות כמעט מאוזן, וכך גם מספר המשימות המוצלחות בהובלת נשים וגברים. הפער הבולט יותר מופיע בדרך לחדר הישיבות — המקום שבו מנהל הפרויקט של הקבוצה המפסידה בוחר בדרך כלל אילו חברי צוות יעמדו איתו בפני סכנת הדחה.

הנתונים המובאים כאן הם הספירות שדווחו בניתוח המקורי, שהתבסס על טבלאות עונות בוויקיפדיה. הם לא אומתו מחדש ואינם מתארים את כל עונות התוכנית עד היום. לפי תיאור שיטת הספירה, הושמטו מהבדיקות הרלוונטיות מקרים שבהם הקבוצות הופרדו לפי מגדר או שלא הייתה בחירה ממשית את מי להחזיר לחדר הישיבות. אין כאן בסיס נתונים מלא או בדיקת מובהקות, ולכן יש להבחין בין המספרים עצמם לבין ההסברים האפשריים להם.

מי זוכה ומי מגיע לגמר

לפי הספירה המקורית, בתשע העונות שנבדקו זכו חמש פעמים גברים וארבע פעמים נשים. פער של זכייה אחת במדגם קטן כל כך אינו בסיס למסקנה שמגדר מסוים נהנה מיתרון עקבי בהחלטה הסופית.

בקרב הפיינליסטים שנספרו, לעומת זאת, היה רוב נשי: 11 נשים מתוך 18 מועמדים לגמר. בהתאם לספירה הזאת, שבע מתשע הפעמים שבהן מועמד הגיע לגמר ולא זכה היו של נשים. הנתון עשוי לעורר שאלה על ההכרעה האחרונה, אך אינו מוכיח כשלעצמו שההכרעה הייתה מוטה. כדי לברר זאת צריך לבחון גם את נסיבות כל גמר ואת הקריטריונים שלפיהם נבחר הזוכה.

כבר בשלב הזה מתברר מדוע השאלה ״למי התוכנית נותנת יתרון?״ רחבה מדי. הגעה לגמר וזכייה הן שתי תוצאות שונות, ואפשר למצוא בהן דפוסים שונים.

ההזדמנות לנהל אינה זהה להצלחה בניהול

במשימות שנכללו בבדיקת ההובלה, נרשמו 58 מינויים של נשים למנהלות פרויקט לעומת 67 מינויים של גברים. כלומר, גברים קיבלו את התפקיד יותר פעמים בקבוצות המעורבות שנבדקו. אלה מינויים למשימות, לא בהכרח מתמודדים שונים: אותו אדם יכול לנהל יותר מפעם אחת.

בספירת הניצחונות נרשמו 30 משימות מוצלחות בהובלת נשים ו־32 בהובלת גברים. המספרים קרובים, אך מספר ניצחונות לבדו אינו שיעור הצלחה. צריך לדעת כמה ניסיונות ניהול היו לכל קבוצה, ולוודא שספירת המינויים וספירת הניצחונות מתייחסות בדיוק לאותן משימות, לפני שמחשבים ומשווים אחוזים.

גם השוואה מסודרת כזאת לא תהיה מבחן נקי ליכולת ניהול. הרכב הצוות, סוג המשימה, חלוקת העבודה והניסיון הרלוונטי עשויים להשפיע על התוצאה. הנתונים אינם מצדיקים טענה שנשים מנהלות פחות טוב; הם גם אינם מספיקים כדי להכריע מי מנהל טוב יותר.

הפער הבולט נמצא בזימון לחדר הישיבות

לאחר הפסד במשימה מגיע שלב חלוקת האחריות. לפי הנתונים שדווחו, נשים זומנו לחדר הישיבות 70 פעמים וגברים 54 פעמים. זהו פער ראוי לבדיקה, משום שהזימון חושף מתמודד לביקורת ולסכנת הדחה גם כאשר אינו מסתיים בפיטורים.

אבל גם כאן חסר מכנה חשוב: כמה נשים וכמה גברים היו זמינים לבחירה בכל קבוצה מפסידה? אם בקבוצה מסוימת היו יותר נשים, מספר זימונים גבוה יותר של נשים אינו בהכרח מעיד על העדפה להאשים אותן. צריך להביא בחשבון גם את התפקיד שמילא כל מתמודד ואת חלקו בכישלון.

הניתוח המקורי טען שמנהלי פרויקטים גברים נטו יותר לזמן נשים. אלא שהספירות המפורטות לפי מגדר המנהל אינן מוצגות בטקסט. בלי החלוקה הזאת ובלי הרכב הקבוצות בכל משימה, אי אפשר לבדוק את הטענה או לקבוע עד כמה הדפוס עקבי. זהו כיוון לבדיקה, לא הוכחה לדעה קדומה אצל המתמודדים.

מספר הפיטורים שווה, אבל זה לא מספר את כל הסיפור

בספירת ההדחות שדווחה נרשם שוויון: 32 נשים ו־32 גברים פוטרו. לכן, אף שנשים זומנו יותר פעמים לחדר הישיבות, לא נרשמו בספירה הזאת יותר פיטורים של נשים.

אין להסיק מכך שכל זימון היה בטוח יותר עבור אישה. לשם כך צריך להבחין בין מנהלי פרויקטים שהגיעו אוטומטית בעקבות הפסד לבין חברי צוות שנבחרו להתלוות אליהם, ולבדוק שמספרי הזימונים והפיטורים מתייחסים לאותה אוכלוסייה. אם ההגדרות שונות, חלוקה פשוטה של מספר הפיטורים במספר הזימונים עלולה להטעות.

ובכל זאת, ההבחנה העקרונית נשארת: הזימון וההדחה הם החלטות נפרדות. ייתכן פער באופן שבו מחלקים אשמה גם כשהתוצאה הסופית נראית מאוזנת. מנגד, איזון במספר ההדחות אינו מוכיח שהדרך אליו הייתה הוגנת.

מה המספרים אומרים על סקסיזם בתוכנית

אפשר לבקר חלוקה של מתמודדים לפי מגדר או אמירות סטריאוטיפיות בלי לטעון שהוכחה אפליה בהחלטות ההדחה. אלה שאלות קשורות, אך שונות: האחת עוסקת בשפה ובמסגור הטלוויזיוני; האחרת דורשת ראיות על אופן קבלת ההחלטות.

גם העריכה מגבילה את מה שאפשר להסיק. הצופים רואים גרסה ערוכה של העבודה ושל הדיונים, ולא תיעוד מלא של כל החלטה ותרומה למשימה. לכן קשה לקבוע מתוך הפרק לבדו מי נשא באחריות לכישלון, ועוד יותר קשה לייחס למתמודד מניע על סמך בחירה בודדת.

בדיקה משכנעת יותר תתעד לכל משימה את הרכב הקבוצה, זהות מנהל הפרויקט, הזכאים להיבחר לחדר הישיבות, הזימונים וההדחות. היא גם תפריד בין תקופות שבהן כללי התוכנית שונים ותתחשב בכך שאותם מתמודדים מופיעים שוב ושוב. אלה אינם פרטים טכניים שוליים — הם קובעים אם משווים מקרים דומים.

התמונה שעולה מהספירות ההיסטוריות אינה של יתרון גברי גורף בכל שלב. הזכיות כמעט מאוזנות, לנשים יש נוכחות בולטת בגמר, ובזימונים לחדר הישיבות מופיע פער שמצדיק בירור נוסף. השאלה המעניינת אינה רק מי שמע בסוף ״אתה מפוטר״, אלא גם מי קיבל הזדמנות להוביל ומי נדרש שוב ושוב להסביר מדוע האשמה אינה שלו.